אני יעל ש. אוזן. יעל שמעונה אוזן. זה היה במקור יעל סימונה אוזן עד שהחליטו לעברת אותו ונשארתי שמעונה, שזה דיי שונה ונחמד. במשך שנים, כשהייתי ילדה, היתה דודה אחת שקראה לי כל הזמן סימונה. לא הבנתי למה, חשבתי שהיא מתבלבלת כל הזמן. יום אחד שאלתי את אמא שלי והיא ענתה לי שזה השם השני שלי, על שם סבי שלא הכרתי, שהוא בעצם אחיה של הדודה הזו.
במהלך השנים יעל הפך ליעלי כך שאני עונה ליעל, יעלי, סימונה, שמעונה ולפעמים גם לקרן, כי אנשים באמת מתבלבלים לפעמים.
בכל מקרה, גדלתי בבאר שבע ושנות הילדות שלי היו מאושרות ושמחות. הייתי ביישנית מאד ומאד אהבתי הרפתקאות. למזלי, ההורים שלי חיפשו הרפתקאות גם כן כך שנסענו המון לטייל, היינו נופשים בחוף הים שעות רבות בקיץ ונפגשים עם חברים שלהם והילדים שלהם שהיו חברים שלנו, שלי, של אחותי ושל אחי, שהגיע בשלב מאוחר יותר באופן משמעותי.
הייתי תלמידה טובה. היה לי יחסית קל עד שנהיה לי קצת קשה. בסופו של דבר, הציון הכי גבוה שלי בבגרויות היה בהבעה בכתב. תשעים ותשע. עד היום אני לא יודעת למה ירדה לי נקודה. זו היתה הפעם הראשונה שהבנתי שאני יכולה לכתוב. האמת שאמא שלי פענחה לי את העניין אחרי שקראה את מה שכתבתי כהכנה לבחינת המגן.
לא עשיתי עם זה כלום שנים עד שהחלטתי לכתוב ספר.
בעצם, מדי פעם עפו לי כמה שירים שנבעו בעיקר משברוני לב עקב התאהבויות סדרתיות שלא צלחו, בלשון המעטה.
השנים הטובות ביותר שלי היו כאשר טיילתי בדרום אמריקה ולאחר מכן השנים שביליתי באוניברסיטה, שבאמת ניסיתי להאריך אותן כמה שיכולתי. הרגשתי שהן המשך ישיר לטיול הגדול.
בטיול נפתחו לי העיניים והביישנות החלה להתפוגג סוף סוף. התחלתי לדבר, להתחבר לאנשים ולהנות מכל מה שיש לעולם הזה להציע.
באוניברסיטה פגשתי את רוב מי שהם חבריי הטובים היום. במשך חמש שנים היינו בטיול גדול שלווה מדי פעם במבחנים חסרי משמעות שבסופו של דבר אכן קבעו לאילו עבודות התקבלנו אבל החוויה עצמה היתה חזקה יותר. נשארנו ללמוד עוד ועוד רק כדי להיות ביחד. רק כדי לצאת כל ערב מבלי לדעת לאן השעות יובילו אותנו, את מי נפגוש. רבצנו שעות בבריכה הסטודנטיאלית או על הדשא מחוץ לבניין שבו למדנו ורק קשקשנו וצחקנו.
היום, במבט לאחור, אלה היו השנים המעצבות של חיי.
מאז הספקתי לעבוד במקצוע שלי במשך מעל חמש עשרה שנים, להגיע לדרגה בכירה, להחליט שהכל שטויות, לעשות הסבה לחינוך בבית ספר יסודי ולכתוב ספר ראשון.
הספר הראשון שלי הגיע ממקום מיוחד. הוא נבע מתוך הבנה עמוקה שהחיים מצחיקים, רוב הזמן, רק צריך לכוון את העדשה נכון כדי לראות את זה.
החיים מלאים הפתעות, הכי חשוב הוא לאפשר להן להכנס.
הרגשתי שמדגדג לי באצבעות. זה היה בערך שנה אחרי שסיימתי את התואר השני ועברתי לגור עם קרן בהרצליה. התחלנו לעבוד כשכירות, כל אחת בחברה אחרת וההרפתקאות היומיות שלנו עברו דירה יחד איתנו. אחת לתקופה הייתי כותבת קטע קצר כדי לשמור זכרונות טובים. אחר כך לקחתי סדנת כתיבה יוצרת ראשונה. קיבלתי הרבה מחמאות אבל לא עשיתי איתה כלום. בסדנה השנייה, לאחר מספר שנים, אמרה לי המנחה כשיצאנו בפעם האחרונה מהכיתה בכפר הירוק יש לך כשרון, אל תוותרי עליו. תכתבי כמה שאת יכולה." המשפט הזה נחרט לי בלב עמוק. כעבור מספר שנים החלטתי לעשות את הצעד. ניצלתי חופשה של שבועיים מהמקום שבו עבדתי והחלטתי שאני משקיעה את כל הזמן לכתיבת ספר. היקום אהב את זה ושלח לי איש יקר שבכלל לא ידע על כוונותיי הנוכחיות אך ידע שאני רוצה מאד לכתוב. הואהתקשר במיוחד לספר לי שמצא מישהי שיכולה לעבוד איתי ולקדם את הכתיבה שלי. וכך הכל התחיל.
השותפים שלי לדרך הם רבים מאד. חלקם מככבים בעל כורחם בספרי הנוכחי. חלקם הסכימו לקרוא אותו כשעוד היה חומר גלם ולחוות דעתם. וחלקם פשוט התלהבו מהרעיון ונתנו לי רוח גבית. האנשים שאנחנו פוגשים בדרכנו משאירים בנו סימנים. מחלקם אנחנו לומדים מה לעשות, מחלקם מה לא לעשות ובחלקם אנחנו רואים את ההשתקפות שלנו ולומדים עוד דבר או שניים על עצמנו. כל אדם הנקרא בדרכנו הוא בעל ערך יקר לחיינו. את זה למדתי בשנות העשרים לחיי, ובהתאם לכך, רוב חבריי הטובים נקשרו בי בתקופה זו.
מקור ההשראה הראשון שלי הוא קרן. על אף שהיא לא תסכים לאמירה הזו. עד שפגשתי אותה הייתי דג אילם. עד שפגשתי אותה החיים המיוחדים שלי פשוט היו שם. קרן הבחינה בהם והצביעה שגם אני אראה. והיא לימדה אותי הומור, ותקשורת וגם על מה כדאי לי להילחם ועל מה שווה להבליג. יש גם סופרים כמו אשכול נבו ולימור נחמיאס. הקריאה בחומרים שלהם הדגימה לי כתיבה קלילה וקולחת שמאד רציתי לאמץ. ויש גם את המאמנים השונים שפגשתי בדרכי ונטעו בי את זרעי החלום וההגשמה. הם לימדו אותי שהתהליך הוא ארוך ויש להיות סבלניים. הם לימדו אותי שהדבר הכי חשוב בהגשמת חלום הוא לדעת לחלום.
